UNITED STATES v. WINDSOR, ET AL – המאבק בין שלוש רשויות השלטון

מבוא

זהו אחד משני פסקי הדין ההיסטוריים, שניתנו ביום 26.06.2013 בבית המשפט העליון של ארצות הברית בענין ההכרה בנישואין חד מיניים. על ההחלטה הנוגעת לסוגיית הנישואין החד מיניים נדון במאמר מקביל. במאמר זה אדון בסוגיה, אשר לדעתי היתה במרכז הדיון המשפטי (אך לא התקשורתי כמובן) בתיק, ואשר לטעמי משמעותית במידה גדולה בהרבה למעמדו של בית המשפט העליון בארצות הברית ובישראל גם יחד.
פסק הדין, אשר אמור היה לעסוק בסוגיה של הגדרת מוסד הנישואין, עסק הרבה יותר בסוגיות של דמוקרטיה, הפרדת רשויות, אקטיביזם שיפוטי והיחסים בין שלוש זרועות השלטון לבין עצמן, ובין הממשל הפדראלי לממשל המדינתי. יותר משפסק הדין הזה יילמד בבתי ספר למשפטים, הוא יילמד בבתי ספר למדע המדינה.

העילה למחלוקת: מהו DOMA?

חוק ההגנה על נישואין (Defense of Marriage Act; להלן: DOMA) הוא חוק פדראלי הקובע, ומעניק שתי סמכויות: סעיף 2 מעניק למדינות סמכות שלא להכיר בנישואין, שנערכו על פי חוקיהן של מדינות אחרות. זהו סעיף מהפכני למדי, משום שהוא סותר את עקרון העל בפדרציה של Full Faith and Credit, כלומר הכרה הדדית של כל המדינות בפעולות המשפטיות של המדינות האחרות; וסעיף 3 שהוא למעשה סעיף פרשני, אשר מגדיר "נישואין" כ"איחוד חוקי בין גבר אחד לאישה אחת כבעל ורעיה" ו"בן זוג" כבן זוג מן המין הנגדי בלבד. כלומר כל אימת שחוק פדראלי מזכיר "בן זוג" הוא מכוון לבן זוג מהמין הנגדי בלבד. גם זוגות בני אותו מין, שנישואיהם נערכו והוכרו על ידי אחת מ-12 המדינות של ארה"ב או DC, אינם נחשבים "נשואים" לצרכים פדראליים. כדאי להבין את ההשלכות – ישנם כאלף חוקים פדראליים הנוגעים בסוגיות של נישואין, כלומר השפעת ה-DOMA היא אדירה. הסעיף הפרשני הוא הרלוונטי לענייננו ואותו תקפה Windsor.

עובדות המקרה הספציפי

ספייר ו-Windsor הן שתי נשים, שנישאו בשנת 2007 במחוז אונטריו בקנדה, שם נישואים חד מיניים היו מותרים ומוכרים בחוק אותה שעה. שתיהן היו תושבות ניו יורק ושבו לחיות בה לאחר החתונה. בשנת 2009 הלכה Spyer לעולמה והורישה את כל רכושה ל-Windsor. Windsor ביקשה לקבל את הפטור הפדראלי לבני זוג ממס ירושה (Federal Estate Tax Spouse Exemption). Windsor שילמה (אף אחד לא רוצה להתעסק עם ה-IRS…) אך תבעה החזר בטענה, שההגדרה בלתי חוקתית בהיותה סותרת את דרישת השוויון בפני החוק, החל מכוח התיקון ה-5 לחוקת ארה"ב על כל הרשויות הפדראליות. ה-District Court (הערכאה הדיונית הפדראלית) בניו יורק קיבל את תביעתה וחייב את ממשלת ארה"ב לבצע השבה של המס. ה-Court of Appeals (ערכאת הערעור הפדראלית וערכאת הביניים הפדראלית שבין בית המשפט הדיוני לבית המשפט העליון של ארצות הברית) אישר את פסק הדין, וכך הגיע הענין לבית המשפט העליון של ארצות הברית במסגרת ערעור של ממשלת ארצות הברית. הפרט החשוב ביותר – והחדשני ביותר לפחות לאורך 237 שנות קיומה של ארצות הברית – הוא זה: המערערת (ממשלת ארצות הברית) ערערה על פסק הדין, אך לא ביקשה להופכו, אלא דווקא…לאשרו. אני יודע, קראתם המשפט האחרון חמש פעמים, ואתם משוכנעים שהתבלבלתי. לא התבלבלתי, זה לב הסיפור.

לפני מספר שנים, בעוד תביעתה של Windsor תלויה ועומדת ב-District Court, הודיע התובע הכללי של ארה"ב ליו"ר הקונגרס, כי משרד המשפטים יחדל להגן בבית המשפט על חוקתיותו של סעיף 3 ל-DOMA. זאת משום שהנשיא סבור, שהוא מהווה אפליה, ועל כן יש להעמיד את ה-DOMA תחת heightened scrutiny (כלומר מעין "פסקת הגבלה" המאפשרת לפגוע בזכויות רק במקרים בהם יש צורך חיוני ומיידי על מנת להגן על אינטרס ציבורי). למרות זאת הנשיא הורה, שסעיף 3 ימשיך להיאכף על ידי הזרוע הביצועית, ויותר מכך הודיע, שימשיך להעמיד את שירותי משרד המשפטים לטובת הקונגרס על מנת להמשיך ולהגן על DOMA. מדובר בגישה חריגה ביותר, בה מחד הממשל רואה בדבר חקיקה מסויים בלתי חוקתי, ולכן מסרב להמשיך להגן עליו בבית המשפט, ומאידך ממשיך לאכוף אותו, ואף לאפשר לבית המחוקקים להגן עליו בבית המשפט. לכאורה הדבר נועד לאפשר לרשות השיפוטית להכריע בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הועדה הבין מפלגתית (להלן: BLAG) ביקשה להצטרף כנתבע נוסף לתביעה (of right) וסורבה, אך בית המשפט התיר לה להצטרף לתיק כצד מעונין. לשם הקלות נקביל זאת ל"ידיד בית המשפט" בשיטת המשפט הישראלית.

המפה "הפוליטית" (או שמא ללא מרכאות?)

את דעת הרוב (Opinion of the Court) חיבר השופט Kennedy. שלוש דעות מיעוט היו בתיק זה, בחלקן חופפות – הנשיא Roberts, השופט Alito, וכמובן השופט Scalia, שלחלקים מעמדתו הצטרף הנשיא רובטרס ולחלקים אחרים השופטים Thomas  ו-Alito.

המחלוקת הראשונה – סמכות בית המשפט; זכות העמידה של הצדדים

התקשורת דנה כמובן בסוגיית הנישואין החד מיניים, כי זה יותר מענין וצבעוני. אך בבית המשפט העליון של ארצות הברית זו היתה סוגיה משנית בלבד. מרכז הכובד של הדיון עמד על שאלת סמכותו של בית המשפט לדון בתיק וזכות העמידה של הצדדים. ננסה לתמצת כאן את עמדות הצדדים.

לאור עמדתה של המדינה, שהיא מכירה בחוסר החוקתיות של החוק, האם היתה לה בכלל זכות לערער עליה? כל עוד היה הדבר תלוי ועומד בערכאה הדיונית, ניחא. עומד לו בעל דין ומסכים לטענות יריבו, אך מודיע, שלא יעשה דבר, עד שלא יינתן נגדו פסק דין (התנהגות ראויה לכל גנאי, אך עומדת על קרקע משפטית יציבה). אך מה זכותה של המדינה לערער, אם היא כבר מודה בצדקת התובעת? ארצות הברית "זכתה" בתיק כבר בערכאה הדיונית, שכן פסק הדין קיבל את עמדתה המשפטית (שסעיף 3 ל-DOMA אינו חוקתי). יתר על כן, גם בפני בית המשפט העליון ממשיכה ארצות הברית להודות בצדקתו של פסק הדין, ולמעשה אינה מבקשת שום סעד זולת אישור פסק הדין. אין מדובר במסקנה פרשנית, אלא בדרישה מפורשת של ממשלת ארצות הברית – To affirm the judgment.

יוצא אם כך, שצד זוכה מערער על הזכיה ובה בעת מבקש לעגן את הפסדו, דבר שטרם נשמע כמותו.

המחלוקת השניה – סמכות בית המשפט לדון

סימן III לחוקת ארה"ב מעניק לבית המשפט סמכות לדון רק במחלוקות אמיתיות. מחלוקת אמיתית מתרחשת כשצד נפגע מבקש סעד, אשר אם יינתן ירפא את פגיעתו. בענייננו אין בכלל מחלוקת בין הצדדים. Windsor והממשל מסכימים, ששני בתי המשפט דלמטה צודקים. לכאורה יש לנו צד נפגע: הממשל, אשר פגיעתו מתבטאת באובדן המס, אם תתקבל עמדתה של Windsor. אך הסעד שמבקש אותו צד נפגע – אשרור פסק הדין של ה-2nd Circuit – לא רק שלא ירפא את הפגיעה, אלא יעגן אותה באופן סופי. אם כך, אין כאן בכלל מחלוקת כמובנה בסימן III לחוקת ארה"ב, ואם כך, הרי לטענת המיעוט – הנשיא Roberts והשופטים Scalia ו-Alito – אין לבית המשפט בכלל סמכות לדון בתיק. כשאלתו של סקאליה: ""What are we doing here?

רק שמור אותי מאוהביי…

השופט Kennedy, אשר מפיו ניתנה דעת הרוב (Opinion of the Court – למעט מקרים נדירים, בבתי המשפט בארצות הברית יש דעה אחת שהיא ה-Opinion of the Court, כלומר דעת הרוב, ומלבדה נרשמות דעות המיעוט) התחבט אף הוא בשאלה. הוא אף מינה את פרופ' Vicky Jackson כידידת בית המשפט בתפקיד "סניגור שטן". כלומר פרופ' ג'קסון התבקשה לשכנע את בית המשפט העליון, שהוא חסר סמכות לדון בכלל בתיק. פרופ' ג'קסון הביעה דעתה, שיש לבית המשפט העליון של ארה"ב סמכות לדון בתיק, וכך התקדם השופט קנדי אל עבר הסוגיה עצמה. (אשאיר לשיקולכם אם מדובר בצעד הגון מאין כמוהו, ביקורת עצמית של ממש, או תרגיל ביחסי ציבור, שבסופו, ראה זה פלא, ידיד בית המשפט החליטה, שיש לבית המשפט סמכות…).

ה"הצלה" לשיטת השופט קנדי באה דווקא מהמתנגדים. היות וממשלת ארה"ב הודיעה, שלא תמשיך להגן עוד על סעיף 3 ל-DOMA בבתי המשפט, היא פנתה לקונגרס והזמינה אותו לעשות זאת בעצמו, כגוף הנפגע (משום שחקיקתו "הופקרה" ועלולה היתה להתבטל בבית המשפט). מטעם הקונגרס התייצבה הועדה הדו מפלגתית (BLAG) והגנה בחירוף נפש על חוקתיות הסעיף שבמחלוקת.

אם בלעדי BLAG חשש בית המשפט העליון, שאין צד ש"יילחם באמת ובתמים" על עמדה סותרת, ולפיכך מה שיעמוד בפני בית המשפט העליון אינו תיק אדברסרי, אלא "שני ידידים" המבקשים פסיקה רשמית, הנה באה BLAG ונתנה חבל הצלה למי שביקש סמכות לדון בתיק.
לשיטת הרוב התייצבותה של BLAG, אשר הגנה בצורה אמיתית ונחושה על חוקתיותו של סעיף 3 ל-DOMA, היא שהפכה את הדיון מתיאורטי ו"הסכמה בין ידידים" למחלוקת אמיתית על סעד ממשי, ולפיכך הקנתה לבית המשפט סמכות לדון בו.

טיעון נוסף של דעת הרוב הוא עמדתה הדו-ראשית של ממשלת ארה"ב. מחד הסכימה ממשלת ארה"ב, שהחוק בלתי חוקתי וסירבה להמשיך להגן עליו בבית המשפט; מאידך המשיכה לאוכפו, ובכך לפגוע במאות אלפי אזרחים. השופט קנדי העלה את הטיעון הבא כעילה לסמכות בית המשפט העליון: אם יצטרך כל אזרח שנפגע מ-DOMA לתבוע נקודתית, כשידוע שממשלת ארצות הברית לא תתנגד ולפיכך יזכה בתיק, אך בפועל יצטרך להוציא סכומים נכבדים על מנת לנצח ניצחון ידוע מראש בבית המשפט ולספוג הפסד ידוע מראש בפועל – הרי יש כאן נטל בלתי מוצדק על הציבור. מסיבה זו שוכנע בית המשפט העליון של ארה"ב, או לפחות דעת הרוב שלו, שיש לדון בתיק. הדיון בתיק יביא גם ודאות משפטית חשובה.

דעת המיעוט: בהיעדר מחלוקת אין לבית המשפט סמכות

בענין מעמדה של BLAG השופט אליטו תמך בדעת הרוב, כלומר הוא סבר, שיש לה מעמד.

לצד יש זכות עמידה, אם יש לו ענין מספיק (sufficient stake), וזאת כשסבל פגיעה בפועל, שנגרמה על ידי ההתנהגות, שכנגדה מלינים, ואשר תתוקן על ידי החלטה לטובתו (Camreta v. Greene, 563 U. S. (2011) (slip op., at 5) (quoting Lujan v. Defenders of Wildlife, 504 U. S. 555, 560–561 (1992))). לדעתו של השופט אליטו, הקונגרס, אשר הסמיך את BLAG לייצגו, ספג פגיעה כזו בדיוק. הוא מתבסס על התקדים של INS v. Chadha, 462 U. S. 919 (1983), שם נקבע, שלשני בתי הקונגרס (בית הנבחרים והסנאט) יש זכות עמידה להגן על חוקתיותו של דבר חקיקה. שם נקבע, שהקונגרס הוא בעל דין ראוי להגן על תוקפו של דבר חקיקה, כאשר רשות שלטונית הממונה על אכיפתו של דבר החקיקה ונתבעת לא לאוכפו, מסכימה עם התובע, שהחוק אינו ישים או אינו חוקתי.

אלא שזכות עמידה לחוק ומחלוקת לחוק. בענין זה מצטרף השופט אליטו לדעת המיעוט וטוען, שזכות העמידה של BLAG אינה יוצרת מחלוקת אמיתית, כיון שהיא אינה צד לתובענה המקורית. צד שלישי, שהוא בעל ענין אך לא בעל דין, אינו יכול להפיח מחלוקת בהסכמה בין בעלי הדין.
סקאליה (שלדעתו הצטרף השופט Thomas) סבר אחרת. לשיטתו של סקאליה אין לקונגרס שום מעמד בתיק, והוא ודאי אינו יכול ליצור מחלוקת.

השופט אליטו מציין, שעל פי החוקה, הנשיא לבדו הוא המוסמך להגן בבית המשפט על החוק הפדראלי. יחד עם זאת, בפס"ד Chadha נקבע, שהקונגרס הוא בעל סמכות לעמוד בבית המשפט בענייני חוק (פסק הדין הנ"ל זוכה להתייחסות ארוכה מכל הצדדים, כיון שהוא עסק במצב מאד מסויים, ובית המשפט נחלק באשר להשלכותיו של אותו פסק דין על הענין שלפנינו). חיזוק נוסף מגיע מסעיף 288h(7) לחוקי ארה"ב, הקובע, שהייעוץ המשפטי של הסנאט יגן על חוקתיותם של חוקי הקונגרס בעומדם במחלוקת. מכאן מגיע השופט אליטו למסקנה, שיש ל-BLAG זכות עמידה (אם כי גם לשיטתו של אליטו הדבר עדיין לא יוצר את "המחלוקת" הנדרשת לשם מתן סמכות לבית המשפט לדון בתיק).

עמדתו של השופט סקאליה שונה בתכלית. לשיטתו לקונגרס אין מעמד משלו בבית המשפט במצבים כגון זה, וכפי שאינו יכול לתבוע את הנשיא, אינו יכול להגן במקום הנשיא על דברי חקיקה. אם הקונגרס לא מסכים עם עמדת הנשיא, או שהוא דורש את אכיפת החוק – עליו לפעול בדרכים העומדות לרשותו, שהן רבות ומגוונות. אך יש להבין היטב את כוחו של הקונגרס:

If majorities in both Houses of Congress care enough about the matter, they have available innumerable ways to com¬pel executive action without a lawsuit—from refusing to confirm Presidential appointees to the elimination of funding. (Nothing says “enforce the Act” quite like “. . . or you will have money for little else.”) But the condition is crucial; Congress must care enough to act against the President itself, not merely enough to instruct its lawyers to ask us to do so.

אם הקונגרס החליט לא לפעול, יש לראותו כמי שאינו מתנגד לעמדת הנשיא, ועל כן גם הוא אינו באמת במחלוקת.

למעשה אין שום מחלוקת להחליט בה. סמכותו ותפקידו של בית המשפט להחליט "מהו החוק" אינה קמה בפני עצמה. היא נילווית לצורך להכריע בסכסוך קונקרטי. אם אין סכסוך – אין לבית המשפט שום סמכות להחליט "מהו החוק". בדיוק בשביל זה יש מחוקק.

As Justice Brandeis put it, we cannot “pass upon the constitutionality of legislation in a friendly, non-adversary, proceeding”; ab¬sent a “‘real, earnest and vital controversy between indi¬viduals,’” we have neither any work to do nor any power to do it. Ashwander v. TVA, 297 U. S. 288, 346 (1936) (con¬curring opinion) (quoting Chicago & Grand Trunk R. Co.  v. Wellman, 143 U. S. 339, 345 (1892)).

בעתירה ביקשה המדינה במשפט האחרון שלה לאשר את פסיקת בית המשפט לערעור. אישור שכזה לא יפתור את הפגיעה למדינה (פגיעה המתבטאת באי קבלת מס או בהחזר מס), אלא, כדברי השופט סקאליה, יחקוק אותה בסלע. כדברי השופט סקאליה אפשר לבלות הרבה אחרי צהריים בחיפוש לשווא אחרי תיק, שבו העותר מבקש לעגן פסק דין נגדו. המטרה היחידה של ההליכים היתה לתת לפסיקת ה-District Court תוקף של תקדים מחייב כלפי כל ה-2nd Circuit (באמצעות הערעור ל-2nd Circuit Court of Appeals) וכלפי כל ארצות הברית באמצעות ערעור לבית המשפט העליון של ארצות הברית (זה ההליך הנדון).

סקאליה מדגיש את הפגם בהלך המחשבה של הרוב. הרוב הדגיש את דרישת זכות העמידה של העותר ושל Windsor, אבל אין לכך שום משמעות. כדברי סקאליה, לצד יכולה להיות כל זכות העמידה שבעולם, אך זכות עמידה עדיין אינה יוצרת מחלוקת. ובהיעדר מחלוקת – אין תיק.

The majority can cite no case in which this Court entertained an appeal in which both parties urged us to affirm the judgment below. And that is because the existence of a controversy is not a “prudential” require¬ment that we have invented, but an essential element of an Article III case or controversy. The majority’s notion that a case between friendly parties can be entertained so long as “adversarial presentation of the issues is assured by the participation of amici curiae prepared to defend with vigor” the other side of the issue, ante, at 10, effects a breathtaking revolution in our Article III jurisprudence.

דעתו של סקאליה היתה, שצריך היה להחזיר את התיק ל-2nd Circuit עם הוראה לדחות את הערעור, כיון שאין למעשה מחלוקת.

כאמור בית המשפט החליט בדעת רוב (5-4), שיש לו סמכות לדון בתיק. טרם נפנה לבחינת הפסיקה לגופה נציג בקיצור נמרץ את עמדתו של השופט סקאליה באשר לסיבה האמיתית – לפחות לשיטתו – להתערבות בית המשפט כאן.

 הויכוח האמיתי – אקטיביזם שיפוטי; מעמדו של בית המשפט

השופט קנדי הסביר מדוע למרות היעדר מחלוקת קונקרטית בתיק זה, צריך בית המשפט העליון של ארה"ב להתערב ולתת פסיקה עקרונית. לדעתו זאת משום, שאם לא יעשה כן, אזי "…our “primary role in determining the constitutionality of a law” (at least one that “has inflicted real injury on a plaintiff ”) would “become only secondary to the President’s.”. למי שמכיר את עמדותיו של השופט סקאליה, נראה הדבר כאילו השופט קנדי כתב את הדברים רק כדי להכעיס אותו.

השופט סקאליה טוען שתי טענות: האחת, שאין לבית המשפט סמכות לדון בכלל בתיק. השניה, שאפילו יש סמכות, אין סמכות בחוקה לבטל את הבחירה הדמוקרטית של המחוקק. טעותו של הרוב בהבנה שגויה של תפקידו של בית המשפט העליון של ארה"ב.

הערת ביניים וגילוי נאות – על השופט Scalia

לטעמי השופט סקאליה הוא דמוקרט אמיתי. הוא מאמין, שהריבון היחיד הוא האזרחים (בלשון מגילת העצמאות של ארה"ב – We the People), וכל התערבות של מוסד כלשהו ברצון העם מהווה דיקטטורה מסוג כזה או אחר. את שלטונו של בית המשפט העליון הוא נוהג לכנות "The Dictatorship of the Righteous". סקאליה נאמן מוחלט לעקרון הפרדת הרשויות, ולשיטתו ההמצאה הגדולה ביותר של שיטת המשטר האמריקאי היא ה-Breaks and Balances – האיזונים והבלמים בין שלוש זרועות השלטון. כל נסיון של איזו מזרועות השלטון לתפוס כוח ולערער את מאזן הכוחות, מהווה הפרה חמורה של כללי המשחק הדמוקרטיים, ויש לעמוד מול נסיונות כאלה במלוא הכוח.

משום כך עליונות בית המשפט מהווה בעיני סקאליה תפיסה לא פחות דיקטטורית מאשר תפיסת עליונות של הזרוע המחוקקת או המבצעת. למעשה חמורה יותר. זאת משום שהקונגרס והנשיא הם נבחרי העם העומדים לביקורת ונתונים להחלפה מדי ארבע שנים. בית המשפט העליון לעומתם אינו נבחר הציבור, אינו עומד לביקורת, ולא ניתן להחליפו.

עמדתו של השופט סקאליה על האקטיביזם השיפוטי בתיק US v. Windsor

השופט סקאליה טוען, שלמעשה דעת הרוב מהווה פעולה של קיבוע עליונות הזרוע השיפוטית על נציגי העם. הוא מגדיר מעשה זה כ-Jaw-dropping. אין לזרוע השיפוטית שום עליונות על זרועות השלטון האחרות, אלא המבנה השלטוני יוצר שוויון ביניהם, שבמסגרתו יש גם דרכים ליישוב אי הסכמות: There is, in the words of Marbury, no “necessity [to] expound and interpret” the law in this case; just a desire to place this Court at the center of the Nation’s life.

סיכום

לטעמי זה היה מאבק בין שמרנים לליברליים על שטח גדול מחזית המריבה. במאבק הזה ניצחו הליברלים שני נצחונות, אשר לטעמי לא ניתן להפריז בחשיבותם:

האחד – מעמד הנישואין החד מיניים (ענין בו אעסוק במאמר נפרד);

השני – הגדרת הדמוקרטיה, יחסי הכוחות בין שלוש הרשויות במדינה דמוקרטית והסמכות להכריע הכרעות אידיאולוגיות. בעוד השמרנים רצו שההכרעה האידיאולוגית תיפול בבית הנבחרים, החליטו הליברלים שבית המשפט הוא המוסד המתאים לקבל החלטה היסטורית שכזו. הניצחון גדול במיוחד לאור העובדה, שלא היתה בפני בית המשפט אפילו מחלוקת בין צדדים ניצים, אלא דווקא שני צדדים, אשר פנו לבית המשפט לקבל את עמדתו, משל היה בורר כל יכול, שבידו הסמכות להכריע את ההכרעות האידיאולוגיות של החברה.

ראוי להביא כאן את מילותיו של השופט סקאליה, אשר סיכם את הדברים כך:

As to that debate: Few public controversies touch an institution so central to the lives of so many, and few inspire such attendant passion by good people on all sides. Few public controversies will ever demonstrate so vividly the beauty of what our Framers gave us, a gift the Court pawns today to buy its stolen moment in the spotlight: a system of government that permits us to rule ourselves. Since DOMA’s passage, citizens on all sides of the question have seen victories and they have seen defeats. There have been plebiscites, legislation, persuasion, and loud voices—in other words, democracy.
In the majority’s telling, this story is black-and-white: Hate your neighbor or come along with us. The truth is more complicated. It is hard to admit that one’s political opponents are not monsters, especially in a struggle like this one, and the challenge in the end proves more than today’s Court can handle. Too bad. A reminder that disagreement over something so fundamental as marriage can still be politically legitimate would have been a fit task for what in earlier times was called the judicial temperament. We might have covered ourselves with honor today, by promising all sides of this debate that it was theirs to settle and that we would respect their resolution. We might have let the People decide. But that the majority will not do. Some will rejoice In today’s decision, and some will despair at it; that is the nature of a controversy that matters so much to so many. But the Court has cheated both sides, robbing the winners of an honest victory, and the losers of the peace that comes from a fair defeat. We owed both of them better. I dissent.

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אדי מאירי

צור קשר 03-5250585

שם*:

טלפון:

ההודעה:

captcha