מבוא כללי – מהו Cybersquatting?
עולם האינטרנט מעמיד לפנינו סוגיות חדשות כל הזמן, ועולם המשפט "רודף" אחרי ההתפתחויות בשטח, לרוב תוך שימוש במבנים משפטיים, אשר התאימו למצב הקודם.
אחת הסוגיות האלה היא שמות המתחם (Domain Names). שמות מתחם מתייחסים לשמות של אתרים, אשר בעולם האינטרנט מהווים למעשה את ה"כתובת", שבה אנו "מבקרים" אדם או חברה ברשת.
לשמות המתחם חשיבות בלתי רגילה. מי שהבינו זאת מהר מספיק פעלו בדרך של "CyberSquatting". הכוונה לרכישת שם מתחם, אשר סביר להניח, שחברה מסחרית כלשהי מייצגת אותו בצורה הטובה ביותר. חישבו על Coca-Cola. כולנו מבינים, שאין טבעי לקוקה קולה משם האתר cocacola.com או וריאציה כלשהי של המילים. המתחכמים שבמשתמשי הרשת ראו את הפוטנציאל שלה מוקדם מאחרים, מיהרו ורכשו שמות מתחם שכאלה מתוך מטרה למכור אותם מאוחר יותר לחברות "הטבעיות" שלהם במחיר מופקע, כמובן.
Cybersquatting במשפט הישראלי
המשפט הישראלי מביט על סוגיית "גזל" שמות המתחם (CyberSquatting) מכמה זוויות אפשריות, רובן בגדרי חוק עוולות מסחריות התשנ"ט-1999.
סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות קובע גניבת עין כעוולה. גניבת עין היא יצירת מצג, שעל פיו שירות או מוצר של אדם מסויים נדמים, כאילו הם שירות או מוצר של אדם או גוף אחר. התנאים להגנה על הנפגע הם שניים: שלנפגע יש מוניטין בתחום המסויים, ושהתנהגות הגוף הפוגע עלולה להטעות את הציבור ולבלבל אותו בין שני נותני השירות או שני הספקים.
הפן האחר הוא של עוולת תיאור כוזב, אף זו עוולה מכוח חוק עוולות מסחריות. העוולה מתארת מצב, שבו הפרסום מטעה באשר לשירות, הנכס או הטובין של המפרסם. פרסום המבלבל בין בעל שם המתחם לבין בעל עסק אחר המוכר ממנו בתחום מטעה לקוחות פוטנציאליים באשר לאיכות המוצר או השירות שלו.
עוולה נוספת היא עוולת התערבות בלתי הוגנת, ובמסגרתה נבחנת מידת ההפרעה לניהול העסקים של עוסק מסויים.
בפסק הדין המנחה בישראל, מגנטיקס נ' דיסקופי, רכשה דיסקופי את שמות המתחם magnetic ו-magnetic. לדיסקופי היו שמות מתחם התואמים את שמה, והיא גם לא עשתה כל פעילות בשמות המתחם של מגנטיקס. בית המשפט קבע, שלקיחת שם המתחם של מתחרה מהווה הכבדה של גישת הלקוחות אליו (מה גם שלא נעשה בשמות שימוש), ודבר זה יש בו משום התערבות בלתי הוגנת. הוחל גם מבחן נוסף של הגינות. לא בכל מקרה תידחה זכותו של א' לעשות שימוש בשם הזהה או הדומה לשמו העסקי והמסחרי של ב', כל עוד נעשה שימוש כשר בשם. אך אם המניע הוא פגיעה בלתי הוגנת, הדבר אסור.
Cybersquatting בארצות הברית
בארצות הברית נוהל המאבק נגד ה-Squatters בשני מישורים עיקריים:
הפרת סימן מסחר
האחד – טענה להפרת סימן מסחר, וזאת כאשר שמות המתחם שימשו גם סימן מסחר רשום או לפחות מוכר של הגוף הנפגע. החוק (המכונה the Lanham Act על שם יוזמו) דורש שימוש מסחרי למכירת טובין או שירותים מן הסוג, שאליו מתייחס הסימן המסחרי, על מנת לבסס תביעה של הפרת סימן מסחרי. גם ההרחבה משנת 1996 – חוק דילול סימני המסחר – דורשת שימוש מסחרי כאמור על מנת לבסס תביעה.
שורה של פסקי דין קבעו, שדי בהפניות (links) לאתרים מסחריים על מנת לעמוד בדרישת המסחריות של האתר.
בפס"ד Prestonettes, Inc. v. Coty קבע בית המשפט העליון של ארה"ב, שעל החוק לשמש רק לשם הגנה על בעלי סימן המסחר מפני בלבול של הקונים בין סחורתו לבין זו של מתחרים. לא לשום מטרה אחרת.
מה כאשר ה-Squatters אינם עושים שימוש מסחרי בסימן, אלא מחזיקים את שם המתחם רק בהמתנה לרכישתו על ידי החברה הנפגעת? לעיתים אף עשו צעדים מעשיים על מנת "לעודד" את החברות ה"טבעיות" לרכוש את שם המתחם. בארה"ב נקבע, שבהתנהגות זו לבדה יש משום "מסחריות", כך שבהתקיים התנהגות זו, עמדו החברות הנפגעות בדרישת המסחריות, וזכו בתביעתן נגד ה-Squatters.
חוסר תום לב
אך מה כאשר ה-Squatters פשוט רוכשים את שם המתחם על מנת לפגוע בבעליו של סימן המסחר, וזאת מבלי לבצע פעולה מסחרית כלשהי, אקטיבית, פאסיבית או גורמת נזק (ראה מקרה דיסקופי)?
זהו המישור השני. התשובה לכך ניתנה בחוק אמריקני משנת 1999 המכונה the Anticybersquatting Consumer Protection Act (“ACPA”) על פיו עצם הרכישה, הרישום או ההעברה בחוסר תום לב (bad faith) של שם מתחם מהווה עוולה, בין שנעשה בשם המתחם שימוש מסחרי של מכר טובין או שירותים, בין שלא.
בתי המשפט בארצות הברית קבעו את המבחנים הבאים, שעל בעל סימן מסחר רשום לעבור, על מנת לבסס תביעה בעילה של ה-ACPA: ישנו סימן מסחר תקף בעל זכות להגנה; הסימן ייחודי או מפורסם; שם המתחם זהה או דומה עד כדי להטעות לסימן המסחר, או שהוא מדלל את סימן המסחר המוגן; הנתבע עשה שימוש בשם המתחם, רשם אותו או סחר בו; בהיעדר תום לב מתוך כוונה להרוויח.
בין Cybersquatting לחופש הביטוי
ענין מיוחד העולה מדי פעם הוא שימוש בשם מתחם, שהוא סימן מסחר רשום, שנועד כל כולו להביע ביקורת על בעל הסימן הרשום. למשל, ב- Bosley Medical Institute V. Kremer רכש הנתבע שם מתחם על שם חברה, שהעניקה לו טיפול שיער כושל. הוא הקים את האתר במטרה לבקר את החברה ולחשוף את מה שהוא הציג כמחדלים סדרתיים שלה. החברה תבעה אותו במספר עילות, ביניהן בעילה של ACPA. טענתו של קרמר היתה, שלמעשה מדובר בתביעה, שנועדה לסתום את פיו, או במילים אחרות, תביעה העומדת בניגוד ל-Anti-Strategic Lawsuit Against Public Participation (“anti-SLAPP”). המדובר בתביעות, שכל מטרתן למנוע את חופש הביטוי (המוגן על פי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית) בכסות של תביעות מסחריות.
בית המשפט אימץ שם את קביעת בית המשפט הפדרלי של ה-2nd Circuit (ניו יורק), ועל פיה עצם השימוש בשם מתחם אינו מוגן אוטומטית על ידי חופש הביטוי, ואינו מהווה הפרה אוטומטית באותה מידה. כל ענין לגופו. החשוב הוא, ששם המתחם נועד לציין את שם המקור.
סיכום
עוסק הגון, אשר רכש לעצמו שם מתחם בעל קשר מהותי לעניינו, אינו צריך לחשוש מפני הפרת זכויות של צד אחר. ייתכנו מצבים, שבהם אם שם העוסק של רוכש המתחם הוא אכן כשמו של המתחם, אפילו למתחרה זכות ותיקה יותר, או ניתן אפילו לאמר "עדיפה" על זכותו של הנתבע לשם האמור, בכל זאת יתיר לו בית המשפט להמשיך ולעשות שימוש בשם. מאידך, רכישת שם דומיין על שם מתחרה רק על מנת להגביל את צעדיו, לפגוע בעסקיו, להרוויח מן השם, או פשוט על מנת ללחוץ אותו כדי שירכוש את שם המתחם מידינו, הרי זו התנהגות בלתי מקובלת מבחינה עסקית, ובית המשפט לא ייתן לה יד.
כמו בתחומים רבים אחרים הנוגעים לחיי האינטרנט, גם תחום זה דורש התמודדות עם מושגים חדשים באמצעות חוקים, שהתייחסו למצבים שונים לגמרי. עינינו הרואות, יחד עם זאת, שבית המשפט אינו נרתע מכך, ויודע לעשות את השינויים המתבקשים, מקום, שהוא מאמין במטרה.
© כל הזכויות שמורות לעו"ד אדי מאירי