מבוא – פיצויים עונשיים מהם
מטרתו של הפיצוי בתורת הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו, כלומר הבאתו של הניזוק למצב שבו היה אלמלא הפגיעה. לעומת זאת הפיצוי העונשי (punitive damages) נועד להשיג יותר מכך.
כפי שציין בית המשפט העליון במדינת ישראל לאחר לימוד מעמיק של הנושא, המשפט האמריקני מציע את הפיצויים עונשיים הרחבים ביותר, הן מבחינת התנאים לפסיקתם, הן מבחינת גובהם (Exxon Shipping Co. Et Al. V. Baker Et Al. להלן: פס"ד אקסון). סדרות הטלויזיה והסרטים מציגים לנו תמונה של פיצויי עתק כמעט בכל משפט. במאמר זה נסקור את עקרונות הפיצוי העונשי במשפט האמריקאי. אמנם נפסקם שם פיצויים עונשיים יותר מבכל מקום אחר בעולם, אך לא כפי שהדבר מצטייר בסרטים.
נפתח במה שנראה כמובן מאליו, אך לפחות תובעת אחת סברה אחרת: פיצויים עונשיים אינם עילת תביעה בפני עצמה, כפי שלמדה אחת ד"ר הורן, אשר תבעה את הניו יורק טיימס בשתי עילות, וזו אחת מהן. בית המשפט סילק על הסף את תביעתה ב"עילה" זו בקובעו,שאין זו בכלל עילה בפני עצמה.
הפיצויים העונשיים בארצות הברית
ההיסטוריה של הפיצוי העונשי
כפי שציינו לעיל, פיצויים עונשיים מהווים חריג לכללי הפיצוי. פיצויים עונשיים הופיעו במשפט המקובל לראשונה במאה ה-18 באנגליה בשני תיקים, המפורסם שבהם הוא  Wilkes v. Wood משנת 1763. אמנם פיצויים עונשיים קיימים כבר בקודים בעולם העתיק, אך המבנה האנגלי, שאינו קובע סכום או מכפלה ספציפיים, החל אז. מהר מאד עשה הרעיון החדש את דרכו לאמריקה, ובשנת 1784 ו-1791 כבר התקבלו בארצות הברית שני התקדימים הראשונים (Genay v. Norris ו- Coryell v. Colbaughבהתאמה).
במהלך השנים נפסקו רבים בתחום (לחיוב ובעיקר לשלילה), אך הרציונאל היה כפול: ענישה והרתעה. המקרים הוגבלו למצבים של התנהגות שערורייתית, רשלנות רבתי, אדישות מכוונת, זדונית ופזיזה לזכויותיהם של אחרים, או התנהגות חמורה יותר, כפי שסוכמו הדברים בפס"ד אקסון.
פסיקת פיצויים עונשיים – העקרונות
שלוש פעמים בשנים האחרונות דן בית המשפט העליון של ארצות הברית לעומק בסוגיית הפיצויים העונשיים תוך נסיון לקבוע כללים עקביים: BMW of North America, Inc. v. Gore, 517 U. S. 559 (להלן: פס"ד גור) (שם נדון תיק ממדינת אלבמה, שעסק בהטעייה מכוונת של חברת BMW, כאשר הנזק הכלכלי היה יחסית קטן, אך ההטעייה חמורה),State Farm Mut. Automobile Ins. Co. v. Campbell, 538 U. S. 408 (להלן: פס"ד סטייט פארם), והאחרון שבהם – פס"ד אקסון, שניתן בבית המשפט העליון ביום 25.06.2008 (אקסון ולדז היא מיכלית נפט, שזיהמה אזור אדיר ליד אלסקה עקב טעות חמורה של הקברניט. לאחר מעשה התגלה, שהקברניט היה שתיין, ומעסיקתו ידעה אודות הבעיה).
בשלושה פסקי דין אלה סיכם בית המשפט את הסוגיה תוך התייחסות לשאלות שונות, שעלו בכל אחד מהמקרים.
פיצויים עונשיים נפסקים מקום שהתנהגות המזיק היתה מכוונת, שערורייתית, פזיזה או אדישה לזכויות האחר (outrageous, owing to gross negligence, willful, wanton, and reckless indifference for others' rights, or even more deplorable behavior). בקביעת גובה הפיצויים על המושבעים לקחת בחשבון בין היתר את הנסיבות, המניעים הכלליים, המניעים הכלכליים של הנזק והשפעותיו השליליות על הנפגע, מקום שהן ידועות למזיק (פס"ד אקסון). שיקול נוסף באשר לגובה הנזק הוא הסיכוי לחמוק מעונש או להיתפס כלל, כפי שנקבע בפס"ד גור. מצב אחר המצדיק פסיקת פיצוי עונשי הוא, כאשר הנזק עצמו והפיצויים הכלכליים הבאים בעקבותיו נמוכים (פס"ד גור וסעיף 908 ל-Restatment (Second) of Torts  (זהו מסמך שנוצר על ידי מלומדים בתחום והמעגן הלכות והגדרות בתחום הנזיקין. אמנם המסמך חסר מעמד משפטי מחייב, אך בפועל בתי משפט רואים בו את אחת האסמכתאות החשובות והמקובלות ביותר לשאוב מהן) (להלן: Restatement)). הכוונה למצב בו התנהגותו של המזיק היא שערורייתית, אך הנזק (לפחות לכל נפגע ונפגע) הוא קטן מאד, כך שייתכן שאיש לא יטרח לתבוע (במידה רבה התובענות הייצוגיות נועדו לפתור בדיוק את הבעיה הזו).
כללים אלה נכונים לא רק במישור הפדראלי אלא גם המדינתי. כך למשל אומר קוד ההנחיות הסטנדרטיות למושבעים במדינת קליפורניה, סעיף 14.72.2 משנת 2008: "עליכם לקבוע עתה, אם עליכם לפסוק פיצויים עונשיים כנגד הנתבע(ים)..לשם הדוגמא ועד דרך הענישה", ואילו סעיף 2.278 להנחיות הסטנדרטיות למושבעים בניו יורק דומה: "מטרתם של הפיצויים העונשיים אינה לפצות את התובע אלא להעניש את הנתבע…ובכך להוות תמריץ שלילי לנתבע…מלפעול בדרך דומה בעתיד".
הביקורת השיפוטית על פסיקת פיצוי עונשי
מבחינת סדר הדין פועלת פסיקת הפיצויים במרבית המדינות בארצות הברית וברמה הפדראלית כך: ראשית פוסקים המושבעים (מקום שהצדדים לא ויתרו עליהם) את גובה הפיצויים העונשיים, ואז הם נבחנים שוב על ידי בית המשפט בערכאה הדיונית עצמה ושוב בערעור על מנת לוודא, שהפיצויים סבירים (Pacific Mut. Life Ins. Co. v. Haslip, 499 U. S. 1, 15 (1991); Honda Motor Co. v. Oberg, 512 U. S. 415; פס"ד אקסון).
דבר זה חשוב לציין ולהבין, כיון שמשמעותו היא קיומה של ביקורת שיפוטית משמעותית על פסקי הדין. בפועל ישנם מקרים רבים, בהם החלטת המושבעים (Jury verdict) בדבר פיצוי עונשי מבוטלת (vacated) על ידי השופט המכהן משום שהוא סבור, שההחלטה לא היתה נכונה או סבירה. במקרים רבים אחרים השופט מאשר את פסקיתם של הפיצויים העונשיים, אך מפחית אותם.
פיצויים עונשיים במדינות השונות – בעיית היעדר העקביות
המדינות השונות בארצות הברית נוהגות בגישות שונות לפסיקת פיצויים עונשיים.
נברסקה אוסרת בחוק פסיקת פיצויים עונשיים בכלל; לואיזיאנה, מסצ'וסטס, וושינגטון וניו המפשיר מתירות פסיקה של פיצויים עונשיים, רק כשהדבר מורשה מפורשות בחוק. מישיגן מתירה פיצויים לדוגמא, בתנאי שניתן לראות בהם פיצויים כלכליים. קונטיקט מגבילה את הפיצוי העונשי להוצאות ניהול התביעה, כולל שכר טרחת עו"ד בניכוי עלויות מותרות לניכוי. מדינות אחרות קבעו מגבלות על פסיקת הפיצויים העונשיים. וירג'יניה למשל קבעה רף של 350 אלף דולר; אוהיו קבעה יחס מקסימלי של 2:1 אל הפיצוי הכלכלי; אלסקה קבעה שילוב בין שתי השיטות (3:1 או 500 אלף דולר, לפי הגבוה בין השניים); מדינות אחרות, שאימצו את שיטת המכפלות, נעות בין 1:1 ל-5:1. ברוב המדינות אין אמירה לכאן או לכאן, והמושבעים יכולים לפסוק כפי שימצאו לנכון (אקסון).
בפס"ד אקסון בחן בית המשפט העליון של ארה"ב לעומק את סוגיית הפיצויים העונשיים ברמה הפדראלית והמדינתית בארצות הברית. אחת הנקודות בהן הביע את דאגתו העמוקה היתה היעדר העקביות ואפילו מסלול השואף ומתקרב לעקביות. במקום זאת נראה שחברי מושבעים שונים פוסקים אחרת לגמרי בתיקים בעלי דמיון מהותי, לא רק במדינות השונות, אלא אפילו בתוך המדינה (וראה הניתוח בפס"ד גור).
הכלל (המוגבל?) בפס"ד אקסון
בפס"ד אקסון דן בית המשפט באפשרויות השונות להשיג עקביות בפסיקת פיצויים עונשיים. השיטה של קביעת רף נומינלי נתפסה כבעייתית, משום שאין עוולה אחת דומה לרעותה. מלבד זאת, המחוקק יוכל לשנות את המספר כל אימת, שייתקל במצב חריג, אך אין לדעת מתי שוב יופיע הדבר על שולחנו של בית המשפט. גם ההצמדה למדד האינפלציה נתפסת על ידי המערכת המשפטית האמריקאית כלא רלוונטית.
אפשרות שניה – קביעת יחס מסויים בין הפיצויים הכלכליים לפיצויים העונשיים. גישה זו נדחתה אף היא במידה מסויימת משום שאינה קובעת מסמרות עקרוניים.
לאחר בחינה של מספר עבודות מחקר בנושא מתברר מתוך פס"ד אקסון, שהיחס הממוצע בין פיצויים עונשיים לפיצוי הכלכלי בתיקים בארצות הברית הוא 0.65:1, כלומר שונה לחלוטין מן התמונה המצטיירת בעינינו בקשר לפיצויים בארצות הברית.
לפיכך קבע בית המשפט העליון בארצות הברית, שהרף העליון צריך להיות יחס של 1:1 בין הפיצויים העונשיים לפיצויים הכלכליים (כלומר גבול הפיצויים העונשיים הוא הפיצוי הכספי שנפסק). הדבר נאמר תוך אזכור האמירה בפס"ד סטייט פארם, שהיחס צריך להיות חד ספרתי, ורק במקרים נדירים (למשל במקרים בהם הפיצוי הכלכלי נמוך במיוחד) לעלות על כך (יחד עם זאת ראוי להדגיש, כי פס"ד אקסון בחן את כל הסוגיה תוך שימת דגש על מקרים של דיני ים (maritime)).
רק לשם השוואה, בפס"ד גור היה היחס – 500:1 (כלומר על כל דולר של פיצוי כלכלי הושתו 500 דולר פיצויים עונשיים), ובפס"ד סטייט פארם – 145:1.
סמכות בית המשפט העליון
השאלות שעמדו למבחן בפני בית המשפט העליון לאחר פסיקתו של בית המשפט הפדראלי לערעורים של ה-9th Circuit (קליפורניה) בפס"ד אקסון היו אלה:
האם הלאקונה בחוק הפדראלי בדבר פסיקת פיצויים מהווה הסדר שלילי, כלומר האם הימנעות המחוקק מלהתייחס לסוגיית הפיצויים העונשיים מעידה על שלילת הזכאות? בסוגיה זו היה בית המשפט העליון חלוק ממש (ענין נדיר ביותר, אשר נבע מן העובדה, שהשופט Alito לא השתתף בדיון ובהחלטה באותו תיק, כך שפסק הדין ניתן על ידי מספר זוגי של שופטים), ולכן הותרה על כנה החלטת בית המשפט לערעורים בקליפורניה, שאין איסור כזה. לפיכך ניתן לפסוק פיצויים עונשיים בנוסף לפיצוי כלכלי.
יצויין, שהשופטים Stevens ו-Ginzburg היו בדעת מיעוט וטענו, שאין לבית המשפט הסמכות להגביל את הפיצוי העונשי בתחום דיני הים כפי שנקבע בדעת הרוב. השופטת גינזבורג הדגישה, שבנוסף להיעדר הסמכות, הרי היחס אינו נכון. היחס של 1:1 נקבע בתיק של היעדר כוונה להזיק והיעדר כוונה לעשות רווח מן העוולה; מה לגבי תיקים בהם תתקיימנה הכוונות האלה?
פיצויים עונשיים ופסקת ההליך המשפטי ההוגן
ה- Due Process הוא עיקרון משפטי חוקתי מן המעלה הראשונה המעוגן בתיקון ה-XIV לחוקה האמריקאית. ככל העקרונות החוקתיים כל בית משפט בארצות הברית חייב להתחשב בו, והפרתו של עיקרון מהווה בסיס לביטול פסק דין.
בפס"ד גור, פס"ד סטייט פארם ופס"ד אקסון חזר בית המשפט העליון וקבע, כי פסיקת הפיצויים העונשיים חייבת לעמוד בתנאי של הליך משפטי הוגן. אי עמידה בדרישת ההליך ההוגן תביא לביטול הפיצוי העונשי או להפחתתו. יש לשים לב, שזוהי עילת ביטול עצמאית מזו של ביקורת ערכאת הערעור על הערכאה הנמוכה בנימוק של שיקול דעת מוטעה באופן קיצוני (abuse of discretion). כך למשל הופחתו בפס"ד גור ובפס"ד אקסון הפיצויים העונשיים באופן דרמטי בטענה, שלא עמדו בפסקת ההליך המשפטי ההוגן.
אחריות שילוחית לפיצויים עונשיים
ב- Erie R. Co. v. Tompkins, 304 U.S. 64(פס"ד של בית המשפט העליון של ארה"ב משנת 1938) נקבע, כי אמנם שולח אחראי לעוולות המכוונות של שלוחו (וכן חברה למעשיהם של נושאי המשרה שלה), אך הוא אינו חב בפיצויים עונשיים בשל פעולה מכוונת של השלוח, שהשולח לא היה שותף לה. פסיקה ברוח זו קבעה, שמעבידים אינם אחראים בפיצויים עונשיים בשל פעולות מפלות של הדרג המנהלי שלהם כל עוד קיימו ואכפו מדיניות נגד אפליה בתום לב.
סיכום
בשעה שדנים בסוגיית הפיצויים העונשיים בארצות הברית יש לזכור את העקרונות הבאים:
יש להוכיח, שהעובדות הנטענות יכולות לבסס את אותו רף גבוה של התנהגות בלתי מוסרית/שערורייתית/מכוונת/פזיזה/אדישה לזכויות האחר, אשר עשוי להצדיק פסיקת פיצויים עונשיים. חשוב לא פחות לזכור, שאת ההוכחה הזו יש לבצע ביחס ל"זמן האמת" של התביעה. אם לא ייעשה כן התביעה צפויה להיות מסולקת על הסף (Summary Judgment), משום שאפילו תוכחה כל העובדות הנטענות עדיין לא יהיה בהן כדי להוכיח רף של פיצויים עונשיים.
על פי סעיף 909 ל-Restatment ועל פי פסיקות שונות יש גם יש אחריות שילוחית על חברה בפיצויים עונשיים בשל מעשים פזיזים של הדרג המנהלי.
סוגיה נוספת היא שינוי בתנאים או אפילו בחוק מאז התרחשות האירועים ועד למועד המשפט. המשמעות קריטית משום שכאמור לעיל אחת ממטרותיה של פסיקת פיצויים עונשיים היא הרתעה לעתיד לבוא. אם המצב השתנה, כך שממילא אין עוד סיכון להתנהגות המזיקה הנדונה, הרי שאלמנט ההרתעה לא יושג ממילא, ולכן אין להטיל פיצויים עונשיים.
נושא אחרון הוא מידת הנזק הכלכלי הנדון.
בשעה ששוקלים תביעה ודרישה לפיצוי עונשי בארצות הברית ובניו יורק או התגוננות מפני תביעות כאמור יש לקחת שיקולים אלה בחשבון מראש, שכן הם ישפיעו רבות על סיכויי התביעה בראש נזק זה.
© כל הזכויות שמורות לעו"ד אדי מאירי