הכרה בפסקי דין בתוך ארצות הברית
ארצות הברית מורכבת כידוע מחמישים מדינות ועוד שטח של District of Columbia – מה שאנו מכירים כ-Washington DC. מה קורה כאשר אדם מקבל פסק דין במדינה אחת – נניח קליפורניה – ומבקש, בדרך כלל בשל אילוצים מעשיים, לאכוף אותו במדינה אחרת – נניח ניו יורק? ההליך הוא כאמור פניה לבית משפט בניו יורק שיכיר בפסק הדין הקליפורני. בניגוד להכרה בפסק דין זר (כלומר מחוץ לארצות הברית) נעשה שימוש בפסקת ההכרה ההדדית, סעיף 1 לסימן IV לחוקת ארצות הברית – The Full Faith and Credit Clause (להלן: FFC).
ה-FFC הוא אחד מיסודות המשטר האמריקאי, ובלעדיו למעשה אין "ברית" בין ארצות הברית. סעיף ה-FFC קובע, שכל מדינה תכיר בפעולות השלטון והחוק של רעותה, כאילו נעשו או ניתנו על ידה. על מנת להבהיר את הדברים להלן הסעיף בכללותו:
Full faith and credit shall be given in each state to the public acts, records, and judicial proceedings of every other state. And the Congress may by general laws prescribe the manner in which such acts, records, and proceedings shall be proved, and the effect thereof.
הכרה בפסק דין פדראלי במדינה אחרת בארצות הברית
כפי שהסברנו באחד המאמרים האחרים, המערכת המשפטית האמריקאית בנויה מבתי משפט מדינתיים ומבתי משפט פדראליים. הסברנו לעיל מה ההליך לאכיפת פסק דין של מדינה אחת במדינה אחרת – שימוש ב-FFC. מה עושה אדם, שקיבל פסק דין כספי בערכאה פדראלית אחת אחת ומבקש לאכוף אותו בערכאה פדראלית אחרת? לעיתים, הערכאה הפדראלית תימצא אפילו במדינות שונות.
לכאורה לא אמורה להיות בעיה. הרי המערכת הפדראלית היא מערכת כוללת לארצות הברית כולה, ועל כן ראוי היה לסבור, שכל פסק דין פדראלי יהיה אכיף באופן אוטומאטי בכל מדינה ומדינה של ארצות הברית. למרות זאת ההיסטוריה הפוליטית והמשפטית של ארצות הברית וחלוקת הכוחות בין השלטון הפדראלי לשלטון המדינתי הביאו לתוצאה הפוכה. אמנם פסק הדין הוא של בית משפט פדראלי, אך עדיין נדרשת הכרה של המחוז האוכף על מנת להוציא פסק דין לפועל.
כאשר פסק דין פדראלי ניתן במחוז שיפוטי פדראלי מסויים (להלן: מחוז פסק הדין) בארצות הברית ומבקשים לאוכפו במחוז פדראלי שיפוטי אחר (להלן: מחוז האכיפה), יש להעביר אותו הליך של "רישום" במערכת הפדראלית של מחוז האכיפה. הדבר נעשה בהתאם לסעיף 1963 לסימן 28 לקוד האמריקאי (חוק סדר הדין האזרחי הפדראלי – Federal Rules of Civil Procedure), אשר כותרתו: Registration of judgments for enforcement in other districts, ותוכנו כדלקמן:
A judgment in an action for the recovery of money or property entered in any court of appeals, district court, bankruptcy court, or in the Court of International Trade may be registered by filing a certified copy of the judgment in any other district or, with respect to the Court of International Trade, in any judicial district, when the judgment has become final by appeal or expiration of the time for appeal or when ordered by the court that entered the judgment for good cause shown. Such a judgment entered in favor of the United States may be so registered any time after judgment is entered. A judgment so registered shall have the same effect as a judgment of the district court of the district where registered and may be enforced in like manner.
A certified copy of the satisfaction of any judgment in whole or in part may be registered in like manner in any district in which the judgment is a lien.
The procedure prescribed under this section is in addition to other procedures provided by law for the enforcement of judgments.
הערת ביניים: ממתי ועד מתי ניתן "לרשום" פסק דין
פסקי דין בארצות הברית נושאים עימם "תאריך תפוגה" לכל דבר וענין, ובפרט לענין הוצאתם לפועל. תאריך התפוגה משתנה ממדינה למדינה ועל פי חוקיה, וברוב המדינות יש גם אפשרות לקבל הארכה.
באחד מפסקי הדין של הסבב התשיעי (9th Circuit) התייחס בית המשפט שם לחוק התפוגה של הוואי. החוק שם קובע, שניתן לבקש ארכה לתוקפו של פסק דין עד עשר שנים לאחר מתן פסק הדין. הזוכה בפסק דין סבר, שהמועד לתחילת התוקף הוא המועד, שבו בית המשפט לערעור (אם היה ערעור) אישר את פסק הדין. בית המשפט הפדראלי לערעורים קבע, שהמועד מתחיל ממועד מתן פסק הדין המקורי.
כפי שנקבע על ידי הסבב החמישי ב-Home Port Rentals, Inc. v. Int’l Yachting Group, Inc., 252 F.3d 399, 405 (5th Cir., 2001) לא ניתן לרשום פסק דין, שעל פי דיניו של מחוז פסק הדין כבר אינו תקף.
חשוב להדגיש, שפסק דין זה מחייב רק את בתי המשפט הכפופים לסבב החמישי, והכללים הנזכרים לעיל עשויים להשתנות ממדינה למדינה ומ-Circuit ל-Circuit, אך ככלל זו ההלכה המקובלת בכל ארצות הברית.
רישום מכוח רישום – נשיא הפיליפינים לשעבר פרדיננד מרקוס
נראה שפרדיננד מרקוס לא היה רק רודן חסר רחמים, שידע לספק כותרות בזירה הבינלאומית, אלא הצליח לעורר גם דיון משפטי מענין מאד, שהתפרש על אלפי קילומטרים בארצות הברית.
בשנת 1992 הוגשו נגדו ונגד אישתו מספר תביעות, אשר אוחדו ונידונו כתביעות ייצוגיות בבית המשפט הפדראלי, הערכאה הדיונית, בהוואי (Federal District Court in Hawaii). כנגד מרקוס נפסקו קרוב לשני מיליארד דולר פיצויים בגין עוולות הנוגעות להפרת זכויות אדם, ובית המשפט הפדראלי לערעורים של הסבב התשיעי (9th Circuit), זה החולש על הוואי, אישר את פסק הדין.
התובעים-הזוכים רשמו את פסק הדין בבית המשפט הפדראלי של המחוז הצפוני של מדינת אילינוי בשנת 1997 (ובעוד מספר מקומות מחוץ לארצות הברית) מיד לאחר אישור פסק הדין בערעור כנזכר לעיל. בשנת 2008 הם החיו אותו, כיון שעל פי חוקי אילינוי, פסק דין שלא נעשה בעניינו כלום (פסק דין "רדום" בלשון החוק שם) חייב לעבור "החייאה" לפני שניתן לעשות על פיו פעולה כלשהי).
בשנת 2005 ביקשו התובעים לרשום את פסק הדין של הוואי באחד המחוזות של מדינת טקסס. בשל תפוגתו של פסק הדין המקורי מהוואי (כפי שהסברנו למעלה מזה) הם תיקנו את בקשתם וביקשו את רישומו של פסק הדין של אילינוי (ובאופן יותר מדוייק: פסק הדין שהוחייה באילינוי). הנתבעים – בשלב זה עזבונו של פרדיננד מרקוס ועוד גורמים רלוונטיים – התנגדו בטענה, שלא ניתן לרשום פסק דין מכוח פסק דין רשום, אלא מכוח פסק דין מקורי בלבד.
הדיון נערך בפני בית המשפט הפדראלי לערעורים של הסבב החמישי ובו נקבעו או אושררו מספר כללים:
ראשית, ובהתאם לאמור בסעיף 1963 לסימן 28 לקוד האמריקאי, כוחו של פסק דין "רשום" ככוחו של פסק הדין המקורי לכל דבר וענין.
שנית, כלל ה-FFC חל גם בין מדינות וגם בתוך המערכת הפדראלית.
כך למשל, בשנת 1928 עשה בית המשפט העליון בארצות הברית שימוש ב-FFC לצורך הכרה בפסקי דין ממדינות אחיות ואף קבע, שההכרה אינה רק בין שתי מדינות – מדינת פסק הדין ומדינת ההכרה, אלא אפילו בין שלוש מדינות, או באופן חוזר ((Roche v. McDonald, 275 U. S. 449 (1928).
לענין זה חשוב להזכיר גם את סעיף 1738 לסימן 28 לקוד האמריקאי, המחיל את עקרון ה-FFC על פסקי דין:
The Acts of the legislature of any State, Territory, or Possession of the United States, or copies thereof, shall be authenticated by affixing the seal of such State, Territory or Possession thereto.
The records and judicial proceedings of any court of any such State, Territory or Possession, or copies thereof, shall be proved or admitted in other courts within the United States and its Territories and Possessions by the attestation of the clerk and seal of the court annexed, if a seal exists, together with a certificate of a judge of the court that the said attestation is in proper form.
Such Acts, records and judicial proceedings or copies thereof, so authenticated, shall have the same full faith and credit in every court within the United States and its Territories and Possessions as they have by law or usage in the courts of such State, Territory or Possession from which they are taken.
שלישית, הדבר נכון לגבי כל מעבר מכל סמכות שיפוטית לכל סמכות שיפוטית, היינו מבית משפט פדראלי למדינתי, ממדינתי לפדראלי, ממדינתי למדינתי ומפדראלי לפדראלי.
רביעית, ניתן לפעול על בסיס פסק דין מכוח פסק דין.
חמישית, וזאת בהמשך לפסק דין רושה של בית המשפט העליון משנת 1928 (הנזכר לעיל), ניתן להמשיך את "השרשרת" ללא סוף, ובכך גם לקנות יתרון משמעותי ביותר. וכאן אנו נוגעים בענין החשוב ביותר מבחינה מעשית, כפי שנסביר להלן.
ניצול הכלל החמישי – הארכה (לעד?) של תוקף פסק דין
נניח שניתן במדינה X פסק דין, אשר תוקפו עשר שנים. כעבור תשע שנים התובע רושם אותו במדינה Y, וגם שם פסק הדין האוכף תקף לעשר שנים (שהרי קנה לעצמו חיים משלו). אם כעבור תשע שנים נוספות, יבקש התובע לרשום את פסק הדין האוכף במדינה Z – הוא יוכל לעשות זאת, אף על פי שחלפו כבר שמונה עשרה שנים ממתן פסק הדין המקורי, ואף על פי שבמדינה X, מדינת פסק הדין המקורי, פסק הדין המקורי כבר אינו בתוקף.
פסק דין רושה מלמד אותנו, שניתן לעשות אפילו יותר מכך. שם ניתן פסק דין במדינת וושינגטון. פסק הדין נרשם לאחר מכן במדינת אורגון. לאחר שפג תוקפו של פסק הדין המקורי, ביקש התובע לרשום במדינת וושינגטון (היא מדינת פסק הדין המקורי) את פסק הדין הרשום של מדינת אורגון. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק, שניתן לאכוף במדינה מסויימת את פסק דינה שפקע על בסיס פסק דין של מדינה אחרת, אשר אישר אותו לפני פקיעתו.
סיכום
אכיפת פסק דין בכלל ואכיפתו במדינה זרה או מחוץ לאזור הגיאוגרפי, שבו נמצאו הצדדים מלכתחילה ושבו התרחשו האירועים, עלולה להיות משימה קשה. הדבר כרוך במאמצים כספיים ובמשאבי אנרגיה לא מבוטלים. בדרך יש להתגבר על מכשולים משפטיים שונים. אך הכללים מלמדים, שעם הכוונה משפטית נכונה וניצול נכון של החוק, ניתן לאתר בו נקודות משען, שעליהן ניתן לבנות את התיק, ולשפר את סיכויי הגביה תוך התגברות על מכשולים לא פשוטים.
© כל הזכויות שמורות לעו"ד אדי מאירי