הקדמה – מי צריך את המאמר הזה?
התשובה הראשונית היא – אני, עבדכם הנאמן. בימים אלה (אדר התשע"ג – מרץ 2013) אני עומד להתחיל בניהולו של מדור חדש של משפט אמריקאי באתר פסקדין (www.psakdin.co.il), וחלק מהתכנים, שיעלו לאוויר במדור (כמו גם באתר שלי – www.meirilaw.co.il), יכלול חקיקה אמריקאית ופסיקה מבתי משפט שונים בארצות הברית. מנהלי האתר היססו ובצדק. הם שאלו, אם החומרים המוצגים באתר אינם מפרים זכויות יוצרים, וביקשו לדעת, שלא תהיה הפרה כזו. את התשובה ידעתי, אבל ביקשתי להניח את דעתם באמצעות אסמכתאות וחקרתי את הנושא. הרשימה הקצרה הזו היא תמצית המחקר.
מבוא – זכויות יוצרים ומשמעותן
לקוראים שאינם משפטנים אסביר בפשטות, כי בכל יצירה יש זכויות יוצרים. הכוונה לזכות השמורה רק ליוצר היצירה. הזכויות העיקריות השמורות ליוצר הן זכות השימוש, ההצגה, ההעתקה, ההפצה, השיווק, המכירה, הזכות לעשות יצירה נגזרת (למשל סרט המשך) וכיו"ב. "יצירה" יכולה להיות מסוגים שונים, ובכלל זה מוסיקלית, דרמטית, ספרותית, אדריכלית ועוד. מה נדרש ביצירה כדי שתזכה לזכויות יוצרים? מעט מקוריות ויצירתיות. הדגש הוא על המילה "מעט". מה שחשוב לענייננו הוא, שחוק או פסק דין הם יצירות ספרותיות (לדעתי מובהקות; מאלה שיש בהן הרבה יצירתיות ומקוריות). אז איך מציגים פסקי דין מארצות הברית בלי להפר זכויות יוצרים?
בישראל המצב פשוט: סעיף 6 לחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 קובע מפורשות: "על אף הוראות סעיף 4, לא תהא זכות יוצרים בחוקים, בתקנות, בדברי הכנסת ובהחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין". מה הדין בארצות הברית?
זהירות: כותרת מטעה
מושכלות ראשונים: אין "חוק אמריקאי". בארה"ב יש מערכת כפולה של דינים: פדראלית ומדינתית (50 מדינות ועוד District of Columbia). הכללים אינם תמיד זהים. בבואנו למצוא תשובה לשאלת זכויות היוצרים, יש לבחון את שתי מערכות הדינים.
זכויות יוצרים על דברי חקיקה ופסקי דין פדראליים בארה"ב
זכויות יוצרים זכו לחקיקה פדראלית בארצות הברית המעוגנת בפרק 17 לחוקי ארה"ב (להלן לשם הנוחות: חוק זכויות יוצרים של ארה"ב). משמעות הדבר, שככל שיש חקיקה או פסיקה מדינתית בענין, היא יכולה להתקיים רק בלאקונות של הדין הפדראלי, או מקום בו הדין הפדראלי מתיר להן להתקיים. סעיף 105 לחוק זכויות יוצרים של ארה"ב קובע בחלקו הרלוונטי: Copyright protection under this title is not available for any work of the United States Government.
סעיף 101 לחוק זכויות יוצרים האמריקאי מגדיר "יצירה של ממשלת ארצות הברית" כיצירה, שנעשתה על ידי נושא משרה או עובד של ממשלת ארה"ב כחלק מתפקידו הרשמי של אותו אדם.
משמעות הדבר, שדברי חקיקה, תקנות, צווים ופסקי דין של הממשל הפדראלי בארה"ב אינם יכולים ליהנות מזכויות יוצרים כלל. גם ה-Compendium II (המדריך הפנימי של רשות הפטנטים, סימני המסחר וזכויות היוצרים של ארה"ב) קובע, שאין זכויות יוצרים בפסקי דין של שום ערכאה שיפוטית. סעיף 206.2 ל-Compendium II מוסיף וקובע, שהדבר חל גם על Edicts of Government המוגדרים בסעיף 206.1 ל-Compendium II וכוללים החלטות שיפוטיות (כולל פסקי דין, כמובן), החלטות מנהליות, דברי חקיקה, צווים ציבוריים ומסמכים חוקיים רשמיים אחרים. כל אלה אינם זוכים להגנה של זכות יוצרים מסיבות של מדיניות ציבורית. בקצרה נאמר, שתפיסת העולם היא, שדברי המחוקק והרשות השופטת שייכים ממילא לציבור ולא לממשלה; לחלופין, יש אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה להפוך אותם לנגישים, וכן ציין בית המשפט העליון של ארה"ב עוד בשנת 1888, שיש לאפשר לאזרחים גישה חופשית לחוקים החולשים על חייהם, ושהם מוחזקים כמכירים אותם (Banks v. Manchester, 128 U.S. 244), על כן אין הצדקה להענקת זכויות יוצרים למדינה.
בשנת 1834 נפסק בבית המשפט העליון של ארה"ב פה אחד, שגם עורכי מהדורות פסיקה אינם יכולים להחזיק בזכויות יוצרים על פסקי הדין ((Wheaton v. Peters, 33 U.S. 591). תפיסה זו לא השתנתה מאז, וכך ניתן למשל בשנת 2002 פסק הדין ב-Veeck v. S. Bldg. Code (להלן: Veeck) ב-5th Circuit, אשר חזר על הדברים.
בית המשפט העליון של ארה"ב פסק, שעובדות – כשלעצמן – אינן ראויות להגנה של זכות יוצרים (Feist Publications v. Rural Telephone Sservices Co. Inc., 499 U.S. 340). משמעות הדבר, שלא ניתן לקבל זכויות יוצרים ביחס לעובדה כלשהי. ככל שהדבר נוגע לדיני זכויות יוצרים, חוקים הם "עובדות" (ראה Veeck). קביעות אלה נכונות לתחום הפדראלי והמדינתי גם יחד.
זכויות יוצרים על דברי חקיקה ופסקי דין מדינתיים בארה"ב
עד כאן עסקנו בזכויות היוצרים על דברי חקיקה ושפיטה פדראליים. כפי שציינו, חוק זכויות יוצרים של ארה"ב שולל זכויות יוצרים לפרסומי חוק פדראליים, אך אינו מתייחס כלל לזכויות במישור המדינתי. סעיף 206.1 ל-Compendium II קובע, ש-edicts of government ובכלל זה של מדינות ואפילו ברמה המקומית, אינם חוסים תחת זכויות יוצרים.
אצל המדינות כמעט ואין חקיקה בענין לכאן או לכאן. מדינות מסויימות ניסו לקבע זכויות יוצרים, אך נכשלו, או שהדברים נמצאים תחת שינוי.
עיקר הפסיקה נוצרה סביב תביעות של גופים מסחריים, אשר מפרסמים מזה דורות את חוקי המדינות ואת פסקי הדין שלהן במאגרי מידע משפטיים (Mathew Bender, West, Lexis Nexis וכיו"ב), ואשר תבעו משתמשים או אנשים וגופים, אשר עשו שימוש בחומרים אלה ובסממנים טכניים, שנעשו על ידי אותם גופים. כך למשל נקבע, שאין זכות יוצרים בעימוד, בצורת ההצגה של בעלי הדין, התאריך, שם בית המשפט, עורכי הדין, ואפילו תקציר התפתחות התיק אינם מהווים עובדות ראויות להגנה עצמית (Mathew Bender & Co. v. West, 158 F.3d 693 של ה-2nd Circuit משנת 1997). פסיקה זו זכתה לתמיכה מבתי משפט אחרים ברחבי ארה"ב.
ב-Veeck התביעה הוגשה על ידי גורם פרטי, אשר ניסח את תקנות התכנון והבניה ברשות מקומית מסויימת, ותבע עליהן זכות יוצרים. בית המשפט פסק, שמשעה שהתקנות קיבלו תוקף הן הפכו לנחלת הציבור (שהרי הציבור כפוף להן), ומאותה שעה אין בהן עוד זכויות יוצרים, שתמנענה מהציבור הרחב גישה וזכות שימוש והעתקה בתקנות.
ציטוטי מפתח, שראוי לזכור
"The whole work done by judges constitutes the authentic exposition and interpretation of the law, which, binding every citizen, is free for publication to all, whether it is a declaration of unwritten law, or an interpretation of a constitution or a statute." (Banks, בעמ' 253; מצוטט בהסכמה ב-Building Officials & Code Adm. v. Code Technology, (1st Circuit, 1980) (להלן: Building Officials).
"Every citizen is presumed to know the law thus declared, and it needs no argument to show that justice requires that all should have free access to the opinions, and that it is against sound public policy to prevent this, or to suppress and keep from the earliest knowledge of the public the statutes or the decisions and opinions of the justices." (ראה Nash v. Lathrop, 142 Mass. 29, 6 N.E. 559 (1886).
"The law thus seems clear that judicial opinions and statutes are in the public domain and are not subject to copyright." (ראה Building Officials).
" "Each citizen is a ruler, a law-maker." The citizens are the authors of the law, and therefore its owners, regardless of who actually drafts the provisions, because the law derives its authority from the consent of the public, expressed through the democratic process." הדברים מובאים ב-Building Officials ומצטטים בהסכמה את האמור ב-Banks v. West. חשוב מכך, בית המשפט קבע ב-Building Officials, שהיעדר זכויות יוצרים בחקיקה ובפסיקה מדינתיים נובעים מדרישת ה-Due Process המעוגנת בתיקון ה-5 וה-14 לחוקה האמריקנית. אי אפשר, כך קבע בית המשפט, לדרוש מאזרחים לעמוד בכללים אך לא לאפשר להם לדעת מהם.
סיכום
התפיסה בארצות הברית גורסת – במישור הפדראלי והמדינתי גם יחד – שהחוק הוא נחלת הכלל, ואפילו יצירת הציבור. יתר על כן, עקרונות חוקתיים של Due Process מחייבים חשיפה של החוק והפסיקה לציבור. גם עבודה נילווית, כגון עימוד, סידור פנימי של העמוד, פונטים וכיו"ב, לא קיבלה הגנה של זכויות יוצרים על יצירות ממשל.
© כל הזכויות שמורות לעו"ד אדי מאירי