המאמר עוסק בזכויות יוצרים בחקיקה ובפסיקה בארצות הברית. האם מותר להעלות פסק דין מארצות הברית לרשת? למי יש זכויות יוצרים עליו? מה ההבדלים בין חקיקה ופסיקה פדראליות לחקיקה ופסיקה מדינתית? המאמר משיב על שאלות אלה לקראת עלייתו של תחום חדש של דין אמריקאי בניהולי, עו"ד אדי מאירי, באתר www.psakdin.co.il.

כפי שידוע לכל עו"ד ומשפטן, סוגיית הסמכות העניינית היא סוגייה עקרונית וראשונה להיבדק בכל תביעה. במאמר זה נתמקד במקרה אחד של סמכות שיפוט עניינית פדראלית בארצות הברית, הוא המצב שבו התובעים והנתבעים הם אזרחי מדינות שונות (Diversity). לפני שנפנה לכללי הסמכות העניינית במקרה המיוחד של Diversity בארצות הברית ניתן הסבר קצר וכללי לטובת הקוראים, שאינם משפטנים בדבר משמעות המונחים ויישומם הלכה למעשה.

במאמר זה נתוודע לעיקרי המערכת המשפטית האמריקאית, תוך שימת דגש על מדינת ניו יורק. בכדי להיכנס לעובי הקורה ולהכיר חקיקה ופסיקה, יש להבין ראשית כיצד בנויה המערכת, וכיצד היא פועלת. עו"ד אדי מאירי מפרט על מבנה המערכת המשפטית בארה"ב.

לרוב, עורכי דין בוחרים את הפורום המשפטי מתוך שיקולי נוחות: מחד נוחות ללקוחם, ומאידך הסבת אי נוחות לצד שכנגד. אחת הטענות הקלאסיות, שיעלה נתבע כנגד סמכות שיפוט של בית משפט כלשהו, בעיקר כשמבחינת הסמכות העניינית והסמכות המקומית לא נפלו בהן פגמים, תהיה טענת "פורום לא נאות". ברשימה קצרה זו ננסה לעמוד על מקצת הכללים והשיקולים הנוגעים לטענה זו במדינת ניו יורק.

כפי שציינו במאמר קודם פסקי דין המתקבלים בתחום שיפוט אחד אינם יכולים להיאכף באופן אוטומאטי בתחום שיפוט אחר. זאת מכיון שכל תחום שיפוט מכיר בפסקי הדין של בתי המשפט שלו בלבד. כך לדוגמא פסק דין ישראלי אינו אלא פיסת נייר עבור רשויות ההוצאה לפועל בארצות הברית, והדבר נכון גם להיפך. על מנת שפסק דין זר ייאכף, יש צורך בהליך מיוחד ל"הכרה" בפסק הדין הזר בתוך מערכת המשפט המקומית, ורק אחר כך ניתן להתחיל לאכוף אותו. וחשוב להבין: מה שייאכף אינו פסק הדין הזר, אלא פסק הדין המקומי (אשר כאמור נתן לפסק הדין הזר הכרה, כאילו ניתן באופן מקומי).