לציון 50 שנה להחלטת בית המשפט העליון של ארה"ב בענין Gideon v. Wainwright
החלטת צירוף הראיות החדשות בתיק זדורוב
ביום 17.03.2013 ניתנה החלטת בית המשפט העליון ב-ע"פ 7939/10, על פיה הוחזר תיקו של רומן זדורוב לבית המשפט המחוזי לשם בחינתן של שתי ראיות חדשות, שהציגה הסנגוריה הציבורית. מדובר בהחלטה משפטית חריגה למדי המעידה לטעמי על עוצמת הראיות החדשות ומצריכה בחינה משמעותית של התנהלות המשטרה והפרקליטות בתיק (הבעייתיות ממילא, כפי שעולה מדיווחים שונים).
מהן הראיות החדשות?
אינני יכול להביע דעתי באופן מחייב על הראיות בתיק זדורוב. נחשפתי לדברים כמו כל אזרחי ישראל מתוך התקשורת, וזו חשודה בעיני תמיד בסיקור מגמתי ובלתי מקצועי. לא בחנתי הראיות בעצמי, לא נכחתי באולם בעת שמיעת העדויות והצגת הראיות, וכל האמור כאן נאמר בזהירות. יחד עם זאת ברור מההחלטה האמורה, כמו גם מהודאת הפרקליטות עצמה, שלטביעות נעליו של זדורוב על מכנסיה המגואלות בדם של תאיר ראדה ז"ל היה משקל משמעותי בהרשעתו.
כעת עומד מי שנחשב למומחה מספר 1 בעולם (נראה שהענין מוסכם על כל המעורבים) לטביעות נעליים וטוען, שטביעת הנעל כלל איננה של זדורוב. היא אינה של איש לשיטתו. היא פשוט לא טביעת נעל! מומחית פורנזית אחרת טוענת, שהחתך על פניה של תאיר ראדה ז"ל כלל אינו תואם לסכין יפנית, שהיא לפי הכרעת הדין כלי הרצח. נדגיש את הזהירות הנדרשת: באותה החלטה ממש ציין בית המשפט העליון, שאין בה כדי להביע דעה על ההרשעה (ענין תלוי ועומד לערעור), ואפילו הדגיש, שמלבד הראיות האלה יש שלל ראיות, אשר מכוחן הורשע זדורוב. יחד עם זאת יש הסכמה, גם לשיטת הפרקליטות, שלטביעת הנעל היה משקל משמעותי. לכלי הרצח ודאי שיש.
על צירוף ראיות לאחר שלב הראיות
הכלל הבסיסי במשפט הישראלי הוא, שאת הראיות יש להציג בשלב ההוכחות. בשלב זה מוצגות בפני בית המשפט כל הראיות שיש לכל אחד מהצדדים, ואשר באמצעותן מבקש כל צד לשכנע את בית המשפט בצדקת גירסתו העובדתית. העיקרון המשפטי החולש על שלב הראיות הוא זכותו של כל צד לבחון את ראיות הצד האחר ולחקור עדים המציגים את הראיות ו/או מסתמכים עליהן בחקירה נגדית. החקירה הנגדית נחשבת לכור המצרף הטוב ביותר של הראיות. תילי תילים של קלישאות פואטיות נכתבו על כך, שבסופו של דבר אין כמו חקירה נגדית כדי להוציא את האמת לאור.
הצגת ראיות לאחר סיום דיון ההוכחות מעניקה יתרון בלתי הוגן לצד המציג את הראיה, כיון שלצד השני לא ניתנת הזדמנות הוגנת לחקור את הראיה ולנסות לסתור אותה. לכאורה בזה אמור היה הדיון להסתיים, והכלל צריך היה להיות, שאין להציג ראיות חדשות לאחר סיום שלב ההוכחות.
אלא שהחוק ובתי המשפט מודעים לכך, שהחיים קצת פחות מאורגנים מסדר הדין הפלילי (או האזרחי, כיון שהדברים נכונים גם לתחום האזרחי). אשר על כן בהתקיים נסיבות מיוחדות, יוכל צד להציג ראיותיו לאחר סיום שלב הראיות. ברוב המכריע של המקרים תינתן אז לצד השני הזדמנות לחקור אותו חקירה נגדית, לנסות להביא ראיות לסתור את הראיה החדשה, ואם צריך – להחזיר עדים לעדות, כדי שיתייחסו לראיה החדשה בתיק. נדגיש עם זאת, שמדובר במהלך חריג, והפסיקה קבעה, שאין לאפשר את הזכות החריגה אלא מקום בו נראה, שאלמלא הראיה החדשה גילוי האמת ייפגע.
מה הדברים נכונים להצגת ראיות חדשות לאחר שלב ההוכחות אך לפני מתן גזר הדין, הרי הם נכונים שבעתיים להצגת ראיות חדשות לאחר מתן פסק הדין (=הכרעת דין + גזר דין) המלא, כלומר בשלב הערעור.
משמעויות ההחלטה בענין זדורוב; על הסנגוריה הציבורית
משמעות ההחלטה בענין זדורוב היא, שמדובר בראיות כל כך חזקות (לחות פוטנציאלית) המעלות הרהורים כל כך משמעותיים על נכונות פסק הדין, עד כי ראוי לבחון אותן בשנית. לפיכך התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי עם הוראה לבחון את הראיות החדשות, ולהחליט בתיק מחדש בהתאם לראיות החדשות (שייתכן שאינן משנות דבר מן התוצאה…).
זו המשמעות הנקודתית. המשמעות הרחבה יותר נוגעת לתפקידה, לתפקודה, למעמדה ולעצם קיומה של הסנגוריה הציבורית. לדעתי זהו יום חג לסנגוריה הציבורית. המקרה מבהיר את מצבו של אדם פרטי המתמודד מול מכונת הענק המכונה "פרקליטות". זו מכונה שכל המשאבים בידיה, המכון לרפואה משפטית פועל מטעמה (זו הזדמנות טובה לברך את ד"ר חן קוגל על כניסתו לתפקיד ראש המכון הפתולוגי ולהביע תקווה, שהמכון ישנה את תפיסתו בעיני עצמו כ"חייב לבסס הרשעה" וכמשרת של המשטרה והפרקליטות במקום כשליח לחקר האמת, גם אם משמעותה זיכוי), יש לה כוח אדם בהיקפים העולים על אלה של הגדולים מבין הסנגורים בשוק. לא פחות חשוב – חלק גדול מהשופטים בא מהפרקליטות. קל להם להזדהות עימה ולראות בכל פעולה שלה בבחינת "כזה ראה וקדש". לא במקרה אחוז ההרשעות בישראל עומד על קרוב ל-100%. גם מי שמיוצג על ידי עורך דין פרטי מוגבל במשאביו. גם סניגור פרטי מעולה שבמעולים נמצא בעמדה נחותה אל מול מכונת הענק הנקראת "פרקליטות".
הפרקליטות חוטאת לא פעם בלהיטות יתר להרשיע. גם למשטרה אינטרס מובהק להצהיר על חקירה מוצלחת, ובשם אחוז ההרשעות והיכולת להרגיע את הציבור, שהנה העברין נתפס, קורה שהכללים "מכופפים", ואיש אינו נותן על כך דין וחשבון. אם אכן יסתבר, שטביעת הנעליים אינה של זדורוב או שאינה טביעת נעליים כלל, חייב יהיה היועץ המשפטי לממשלה, ראש התביעה במדינת ישראל, לפתוח בבירור יסודי של המקרה.
Gideon v. Wainwright
מקרה זדורוב מוכיח את החשיבות לקיומה של סנגוריה ציבורית גדולה, חזקה ואיכותית. אין זה אלא סמלי, שההחלטה בענין זדורוב ניתנה 50 שנה פחות יום (18.03.1963) לאחר אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בהסטוריה המשפטית של ארצות הברית – החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בענין Gideon v. Wainwright. באותה החלטה נקבע, שלכל נאשם מגיע ייצוג משפטי בהליכים נגדו, גם אם אינם באישום הנושא עימו עונש מוות, כפי שטען בית המשפט בפלורידה, ואם אינו יכול לממן ייצוג משפטי, זו חובת המדינה למנות לו סניגור.
בזכות פסק הדין בענין Gideon v. Wainwright מכיר כל מי שצפה אי פעם בסרט או סדרה אמריקאיים את המשפט המפורסם מתוך ה-Miranda warning הניתנת לכל עצור: "…you have the right to an attorney. If you cannot afford an attorney one will be appointed to you".
© כל הזכויות שמורות לעו"ד אדי מאירי